אימון בקצב תחרות – הפרדוקס

אוטוטו תחרות גדולה.
"התכנון לאימון הזה, הוא קצב התחרות שלי?"
"אולי כדאי את האינטרוולים בשבת לעשות על קצב תחרות?"
ניסוחים דומים ואחרים, שינויים פה ושם, העיקרון ברור:
"אני צריך להתאמן הרבה בקצב התחרות כדי שהגוף יתרגל להיות יעיל בו"
מוסכמה שגורה בקרב ספורטאים.

אפשר להציע השקפה מעט שונה?
קצב תחרות, או "הביצוע שאני מסוגל לבצע ביום תחרות", מבוסס על שני מרכיבים:

1. הפוטנציאל שלי
2. היכולת שלי לממש – היכולת להוציא לפועל תכנית

בהקשר פוטנציאל, במיוחד במקרה של תחרויות סיבולת ארוכות, 
הגדלת פוטנציאל מושגת ביעילות מיטבית בתחומי עבודה שונים מאשר תחומי התחרות,
ולכן מרב האימונים כדאי שימשיכו להתמקד בשיפור מרכיבי הכושר השונים. הם בונים את הפוטנציאל.

בהקשר המימוש, ספורטאי שהתאמן בצורה מובנת ועקבית לאורך כל העונה, והתנסה בתחרויות הכנה,
בפועל התאמן כל יום על הוצאה לפועל של תכנית, כך שצריך להיות רגוע ובטוח ביכולת שלו.

למה בכלל לדון בכך? למה לא גם וגם וגם?
כספורטאים חובבים הזמן שלנו יקר, וכשאנחנו עושים משהו מסוים אנחנו בין היתר גם לא עושים משהו אחר.
משאב הזמן שלנו מעבר להיותו יקר, הוא בעיקר מוגבל.