אולטראמן - תחרות המשלבת שחייה, רכיבה וריצה בשלושה ימים
10 ק"מ שחייה, 420 ק"מ רכיבה על אופניים, 84.4 ק"מ ריצה. שלושה ימים. צא!
אתם בטח שואלים מה חשבתי לעצמי כשנרשמתי לאתגר המטורף הזה. האמת שאני יכול להבין אתכם. זה הזוי. אלה מרחקים בלתי נתפסים. אם עד לפני כמה שנים איש ברזל (שלא לדבר ישראמן) היה נשמע כמו מרחק הזוי (והוא כנראה עדיין נשמע הזוי ל-99.9% מהאוכלוסיה) אז אולטראמן? זה כנראה לא אפשרי. אז זה אפשרי. ויש אפילו כבר כמה עשרות ישראלים שהשלימו את האתגר המטורף הזה, שמגדיר מחדש את גבול הסיבולת האנושית.
איך הכל התחיל - הסיפור של אולטראמן (ULTRAMAN)
בדומה לסיפור הטריאתלון העולמי והאיירונמן (איש הברזל) בפרט, גם האולטראמן התחיל בהוואי. התחרות בהוואי שהתקיימה לראשונה בשנת 1983 מתקיימת עד ליום הזה, ונחשבת לאליפות העולם למרחק הזה. כאמור, מאחר ומדובר במרחקים גדולים במיוחד והלוגיסטיקה הנדרשת, התחרות מתקיימת תחת אירגון "בייתי" עם כמה עשרות בודדות של משתתפים. בכל העולם, יש בסה"כ 4 תחרויות רשמיות של המותג אולטראמן (Ultraman) אך יש תחרויות נוספות בעולם הנושאות שמות אחרים. כמו למשל האולטראמן-צ'אלנג' (Ultraman Challenge) בו השתתפתי במרץ 2019.
התחרות בהוואי נחשבת לקשה במיוחד. תחרות האולטראמן מתחלקת לשלושה ימים רצופים, כאשר כל יום מוזנק בנפרד והמנצח הוא המתחרה עם הזמן המצטבר הנמוך ביותר. בין ימי התחרות המתחרים נחים. לכל יום יש זמן גג של 12 שעות כך שלמעשה יש כ-12-16 שעות של מנוחה בין הימים.
- ביום הראשון שוחים 10 ק"מ ורוכבים עוד 144 ק"מ. (אופני כביש)
- ביום השני רוכבים 275 ק"מ. (אופני כביש)
- וביום השלישי והאחרון רצים המתחרים 84.4 ק"מ (מרתון כפול)
למה נרשמתי לדבר הזה? אולטראמן צ'אלנג' 2019
בחודש מאי 2018 שברתי את הירך בתאונת אופניים קשה באיטליה. השיקום היה ארוך והשקעתי את כל כולי בלחזור לרמת הכושר בה הייתי והבטחתי לעצמי במהלך השיקום שגם אעשה דברים חדשים. אני מתחרה באיש ברזל ומרחקי טריאתלון שונים משנת 2006 וחשבתי במהלך השיקום שלגמרי הגיע הזמן לגוון. חשבתי כבר במהלך השיקום שלעשות אולטראמן זה מטורף. ולעשות אולטראמן אחרי כזו פציעה יהיה עוד "מסמר" בויטרינת ההוכחות שהשתקמתי באמת. שאני חזק.
בינואר השתתפתי בתחרות חצי הישראמן ובסה"כ כבר הייתי קרוב לשיקום מלא. עדיין היתה לי בעיה עם הריצה ולא ממש הצלחתי לרוץ למשך זמן ובטח לא למרחקים ארוכים. למעשה בתחרות חצי הישראמן רצתי לראשונה 21.1 ק"מ מאז הפציעה. בכל התקופה הזו רצתי רק פעם בשבוע. לאחר שסיימתי את הישראמן פגשתי את אריאל הלר ואייל פרל, מפיקי ויזמי האולטראמן צ'אלנג' ואמרתי להם שממש בא לי על זה. ביקשתי מהם שיסבירו לי כל מה שאני צריך לדעת. הם היו מופתעים אבל מאוד שמחים. הרי יש רק עוד 6 שבועות לתחרות האולטראמן ואיך בדיוק אני מתכוון להיות מוכן לרוץ 84.4 ק"מ אחרי יומיים ארוכים אם אני לא מתאמן ממש בריצה?
האמת היא שאני לגמרי יכול להבין אותם. אם תשאלו את מי שניתח אותי באיטליה, הוא כנראה היה צוחק עליי יחד איתם. אבל אני האמנתי שאם רצתי 21.1 ק"מ בקצב לא רע בישראמן, עם המנוע הנכון אצליח גם לרוץ 84.4 ק"מ בקצב לא רע. בלי להתאמן יותר מדי בריצה. בכל זאת אני מתאמן כבר 13 שנים בענפי הטריאתלון ועשיתי יותר מ-10 אנשי ברזל בכל העולם ובזמנים טובים. אז החלטתי להירשם לאתגר. עכשיו רק צריך להבין בדיוק במה מדובר ואיך מתכוננים או יותר נכון מתכננים את האירוע.
איך התכוננתי לאולטראמן
היו לי בסה"כ 6 שבועות להתכונן לאתגר. להבין את הדרישות הפיזיולוגיות, המנטאליות (כמה שאפשר..) לדבר עם משתתפים שעשו בעבר ולגייס 2 מלווים. אה כן, לאורך כל התחרות צריך 2 מלווים שיהיו מאחוריך ברכב כי בתחרות הזו לא סוגרים כבישים. ברוח האולטראמן, "כל אחד לעצמו". זה אומר שאתה צריך להתארגן על כל מה שתצטרך, כולל רכב ליווי ומלווים, תזונה וכו'. אז התקשרתי לאילן ואיתי והם כמובן מיד הסכימו ללוות אותי באתגר. הכנתי את הצוות, קראנו טוב טוב את חוקי התחרות והבנו מה עלינו להכין כדי להצליח באתגר.
במהלך ה-6 שבועות קיימתי מספר אימוני מפתח לחידוד היכולת הפיזיולוגית וכמובן חידוד היכולת המנטאלית. מבחינה פיזיולוגית אני לא חושב שמדובר באתגר שהוא קשה יותר מאיש ברזל. מבחינה מנטאלית, כל דבר שעושים בפעם הראשונה (או לפחות מנסים), יש בו את אלמנט ההפתעה. אז איך מתכוננים למשהו שלא יודעים מה הוא? הרי זו המשמעות של הפתעה לא? משאירים ספיירים. מהכל. מהתזונה, מהקצבים מהציוד… משאירים הרבה ספיירים. אני לא אחד שרגיל להשאיר ספייר כי בדרך אני מתחרה על הקצה כי אני יודע למה לצפות. אני כבר מכיר. פעם ראשונה יש רק אחת…
אימוני המפתח שקיימתי במהלך ששת השבועות הקודמים לתחרות:
- שחייה של 7.5 ק"מ בים ללא עצירות
- רכיבה של 220 ק"מ עם הרבה עליות וללא עצירות
- רכיבה של 160 ק"מ בעצימות גבוהה
*הריצה הכי ארוכה שלי טרום התחרות מאז הפציעה עדיין היתה בסה"כ חצי מרתון
מהלך התחרות - אולטראמן צ'אלנג' 2019
תחרות האולטראמן צ'אלנג' מאורגנת על ידי שני חברים ותיקים לתחום אריאל הלר ואייל פרל. אייל ואריאל הקימו תחרות, מפעל מדהים עם המון מתנדבים והפקה בסדר גודל שלא יבייש תחרויות עם מאות רבות של משתתפים. אך להזכירכם, באולטראמן יש רק… 40 משתתפים! בגירסה הישראלית הוסיפו גם מקצה זוגות כדי לאפשר ליותר אנשים להשתתף ולייצר קרש קפיצה, או מדרגה, לקראת הנסיון האישי המלא.
היום הראשון של האולטראמן - שחייה של 10 ק"מ + רכיבה של 144 ק"מ
ביום הראשון קמנו בבוקר, מוקדם מוקדם ובשעה 6:00 זינקנו ל-10 ק"מ של שחייה בכנרת. בחודש מרץ 2019 טמפרטורת המים בכנרת היתה נמוכה במיוחד ועמדה על כ-15 מעלות. ידענו שהולך להיות קר ולכן הצטיידנו מראש בכובע ניאופרן וערדליים מיוחדים שנועדו לשמור על חום הגוף. השחייה בכנרת היא שונה משחייה בים מאחר והציפה הרבה פחות טובה (מים מתוקים). לכן מהירות השחייה נפגעת ובסה"כ מדובר בשחייה קשה יותר. אחרי 5 ק"מ עצרתי לקחת ג'ל ומים ולאחר עוד 2.5 ק"מ עצרתי שוב לג'ל ומים.
חייב להגיד שה-10 ק"מ האלה היו יותר קשים משתיארתי לעצמי ולמעשה זה הזיכרון שהכי צרוב לי. היציאה מהשחייה. התמונה מספרת הכל… הייתי עפוף, לא ממש הצלחתי לעמוד על הרגליים. אם עד אותו רגע עוד חשבתי שאני בתחרות עם דן אלתרמן (שבסופו של דבר ניצח) אז עכשיו שהבנתי שאין מה לדבר פה על זמנים. צריך לשרוד. להגיע לקו הסיום ולחגוג. אחרי התארגנות די ארוכה עליתי על האופניים (שיא שלילי בחילוף שחייה לרכיבה אבל למי איכפת.. 🙂 ויצאתי לדרך. מדובר ברכיבה של כ-144 ק"מ העוברת דרך כביש 90 לכיוון דרום וקטעי הבקעה הארוכים עד לצומת הלידו.
מסלול הרכיבה הוא די מישורי עם קטעים קצרים של עלייה מתונה אבל בסה"כ מהיר. ברוב המוחלט של הזמן הייתי על האירובר (בתנוחה אווירודינמית) ועבדתי על פי פרוטוקול התזונה וחלוקת הקצב. בתחרות כזו ארוכה תכנון והיצמדות לתוכנית הם קריטיים להצלחה והגעה לקו הסיום. למדתי את זה על בשרי בעשרות תחרויות למרחק איש ברזל וחצי איש ברזל. בסה"כ הפרוטוקול היה די ברור. רכיבה בטווח דופק 1 וכ-185 הספק ממוצע.
סיימתי את היום הראשון ב-7 שעות ו-20 דקות, כאשר את השחייה סיימתי בכ-2:51 ואת הרכיבה בעוד כ-4:30 שעות. היה קשה, אבל בסך הכל כיף. יום אימונים ארוך ומאתגר. עכשיו הגיע הזמן לאכול, לנוח ולהתכונן ליום המחר שמתחיל בדיוק מאותה נקודה בשעה 6:00 לכיוון אילת. אחרי מנוחה קצרה עלינו לאוטו ונכנסו לפקקים של ירושלים. אילן החליט שזה יהיה נכון ואף בגדר "חובה" לעצור לאכול במסעדה בירושלים. אני יכול לסרב? ישבנו שעתיים ואכלנו. עד שהגענו למלון היה כבר די מאוחר וישר לארוחת ערב קצרה ולמיטה.
היום השני של תחרות האולטראמן - רכיבה של 275 ק"מ
את היום השני כאמור התחלנו מצומת הלידו ברכיבה לכיוון אילת. רכיבה של כ-275 ק"מ במסלול שאני כבר מכיר (בשנת 2012 רכבתי את כל הדרך ממטולה לאילת במסלול הזה, ברצף..). הרכיבה מתחילה בקטע קצר בו למלווים אסור ללוות כי הוא קטע ללא שוליים. כמובן שבדיוק בקטע הזה קיבלתי פנצ'ר בגלגל… אז הייתי צריך להחליף אותו ולחכות לרכב הטכני עבור משאבה. הלכו כמה דקות, אבל מה זה ביום כזה ארוך…?
הרכיבה עוברת דרך ים המלח, בתנאי חום יחסית לתקופה הזו בשנה. רכיבה ארוכה, מישורית ברובה עם גבעות מתגלגלות ונוף מדברי שפשוט לא נגמר. לא יאמן כמה חול יש לנו במדינה.. אבל האמת, נוף מטורף. עצרתי כמה פעמים להתרעננות ומילוי בקבוקים אבל בסה"כ יום הרכיבה היה די מהיר. אני יכול להגיד שהייתי קצת עייף מהיום הראשון אבל ממש לא בצורה דרמטית. הקפדתי במיוחד על השתייה בגלל הטמפרטורה והלחות. כאשר הגעתי לכ-60 ק"מ מאילת סוף סוף התחלנו לקבל רוח גבית והחלק האחרון עד אילת היה די מהיר. פה כבר הייתי די תשוש, אז זה הגיע בזמן.
סיימתי את היום השני ב-8 שעות ו-12 דקות ודי תשוש. איך לעזאזל אני רץ מרתון כפול מחר??
היום השלישי - ריצת מרתון כפול של 85 ק"מ
התעוררתי עם רגליים נפוחות. אני ממש זכור שהיה לי קשה להיכנס עם כפות הרגליים לתוך הנעליים. הרגשתי איך הנעליים לוחצות עליי וכפות הרגליים כאילו לא ממש בשליטה מלאה. הן היו מלאות בנוזלים שהקשו על תנועה חלקה של כף הרגל. אז ביקשתי עיסוי רגליים מאילן ואיתי שמאוד נהנו להתפקד (במיוחד אילן…)
בשעה 6:00, כמו בכל יום, זינקנו לשלב התחרות. יצאנו לריצה של 84.4 ק"מ מאילת, אל שדה התעופה רמון וחזרה, פעמיים. כלומר, הגענו חזרה לקו הסיום אחרי 42.2 ק"מ רק כדי לצאת לעוד 42.2 ק"מ. יש כמה מסקנות חשובות מהיום הזה:
- לא לאכול יותר מדי סלק כי אז לא ברור למה השתן אדום
- חייבים לבחור את החברים המתאימים לריצת מרתון
- חייבים לבחור על הנעליים המתאימות לריצת מרתון כפול
- זה הולך להיות קשה, מאוד…
למרתון הראשון יצאתי עם יפתח שהגיע במיוחד ללוות אותי במרתון הזה. חודש לאחר מכן הגעתי ללוות אותו במרתון שלו בפריז. רצנו על קצב יציב של 5:00 דקות לקילומטר, שזה אומר טווח דופק 1. כלומר, הכי קל שיש בלי להעמיס יותר מדי על המערכת האירובית ומצד שני לא איטי מדי כדי שנגיע לסיום. המרתון הראשון היה תכל'ס קל מאוד, למרות שלא התאמנתי בריצה בכלל. הקושי האמיתי התחיל במרתון השני…
הקשיים בריצה, ק"מ ועוד ק"מ...
בק"מ 50 בערך הייתי צריך לעצור למספר 2 זריז. לא דרמה. המשכנו הלאה ואז התחילו רוחות פנים וצד די חזקות שנמשכו עד לסוף הריצה. כן, רוח היא מאוד מאתגרת בריצה, במיוחד בשטחים פתוחים מאוד במדבר הדרומי. בשלב הזה גם התחלתי כבר להרגיש את כפות הרגליים, מכאן מסקנה מספר 3.. הנעליים לא התאימו לשטח וכפות הרגליים פשוט התחילו לכאוב מהמפגש עם הקרקע והחצץ שהיה לכל אורך המסלול.
בק"מ 63 ביצענו את פניית הפרסה האחרונה ומכאן נשארו רק 21 ק"מ. עצרתי למספר 1 והוא היה בצבע ממש אדום. מכאן מסקנה מספר 1.. לא ברור אם הייתי מאוד מיובש או מאוד "מסולק". בכל אופן, הגברתי משמעותית את כמות הנוזלים. בקטע הזה ליווה אותי אילן, שהוא חבר יקר וותיק. משום מה, אילן חשב שאנחנו בסוג של תחרות או שהוא פשוט היה מאוד לא מרוכז ורגלינו נפגשו אחת בשנייה יותר מדי פעמים. באיזשהו שלב כבר התעצבנתי (הייתי מרוסק פיזית ומאותגר מנטאלית). מכאן מסקנה מספר 2 (אילן אתה מלך..).
בק"מ ה-70 היה משבר מנטאלי עמוק. הקצב דעך משמעותית והרגשתי שאני חייב רגע לעצור. אז עצרתי לרגע. ואז הבנתי שהרי אין לי באמת למה לעצור, סתם ייקח לי יותר זמן להגיע לקו הסיום. מה עדיף? להוריד את הפלסטר במכה אחת או לאט לאט? זה הולך לכאוב בכל מקרה, אז עדיף שאקצר את הזמן… אז עצרתי ממש לכמה שניות וחזרתי לרוץ. ה-10 ק"מ האחרונים היו באמת קשים. פיזית, ומנטאלית.
קו הסיום היה חוויה מטורפת. אף פעם לא השתתפתי באירוע של שלושה ימים והסיום התנקז לאותה נקודה. תמונות זריזות עם החברים והמלווים וקפיצה לבריכת קרח שהוכנה שם מראש. כפות הרגליים היו ללא ספק החלק הכואב ביותר בכל הסיפור אבל בסופו של דבר גם זה יעבור…
סיימתי את המרתון הכפול בתוצאה טובה משציפיתי בכ-7:21 שעות (קצב ממוצע של 5:16 לק"מ) וזה למעשה היה האולטרא-מרתון הראשון שלי. סיימתי את אירוע האולטראמן בתוצאה של 22 שעות ו-56 דקות וכאשר יצאתי למסע הזה קיוויתי לרדת מ-24 שעות, רק למען הסימבוליות שבזה. מסתבר שזו אחת מהתוצאות הטובות בעולם בשנת 2019, ובכל זאת הגעתי במקום השני אחרי דן אלתרמן המוכשר.
המנטרות שעזרו לי להגיע לקו הסיום 1...2...3...400
בתחרות כזו ארוכה לכולם קשה, בעיקר מנטאלית אך גם פיזית. החוכמה היא לדעת שהולך להיות קשה ולחשוב על מה נכון יהיה לחשוב ברגעים הקשים. במהלך אימוני השחייה הארוכים אני נוהג לספור תנועות כפולות. מי ששוחה בים (ובכלל) יודע שזה עשוי להיות משעמם והזמן לעיתים לא חולף. אתה גם לא מסתכל בשעון בכל דקה כי זה לא עוזר. באופן אישי, ספירה מרגיעה אותי ונותנת לי תחושה של התקדמות. אז אני סופר. בקטעים הקשים מנטאלית, בכל אחד מהענפים אני נוהג לספור, לאט ובקצב אחיד. כאשר אני מגיע ל-400 אני חוזר חזרה להתחלה ומתחיל שוב. למה 400 אתם שואלים? אני יודע מה המספר שמגיע אחרי 400…
היום שאחרי
ביום שאחרי קמתי עם כפות רגליים מפורקות לחלוטין. השרירים היו בסדר גמור, ממש שום דבר. גם מבחינת הנשימה והעייפות הכללית היה בסדר גמור. כפות הרגליים מאודדד כאבו (חזרה למסקנה מספר #3..) אז היה קצת קשה ללכת. בסה"כ היתה חוויה מדהימה. כבוד ענק למארגנים אריאל, אייל וליאת שעשו עבודת אירגון ותפעול מטורפת. רוצה להודות כמובן גם לאיתי ואילן שליוו אותי במסע הזה והיו שם גם כשלא הרגשתי 100% 🙂
האם אולטראמן יותר קשה מאיש ברזל?
זו שאלה שהרבה אנשים בכלל לא חושבים עליה. לכאורה התשובה פשוטה – אולטראמן זה ארוך יותר אז זה קשה יותר. אך אני לא חושב כך. באותה מידה, האם ריצת 1500 היא קשה יותר מריצת 800? גם רצי 1500 המקצוענים יגידו לכם שכנראה שלא. כאשר המרחק עולה העצימות יורדת. ככה מתכננים את זה. אז האם אולטראמן יותר קשה מאיש ברזל? כתבתי על כך קצת יותר ארוכות יותר בשוונג.
עד הפעם הבאה,
תום
אין ספק שאתה מקור עצום להשראה, מנטלית ופיזית כאדם וכמאמן. היתה לי הזכות להיות יחד עם הקב באירומן אוסטריה ולמרות שלא היית המאמן הישיר שלי, לאורך כל המפגשים אני זוכר את המקצועיות, ההקשה, הרוגע שאתה משרה בקרב המתאמנים לצד הנחישות. נו אז מתי אתה פותח קבוצה בצפון?!?
תודה רבה איש יקר
מעריך מאוד